פרק יז

ראה את המציאה ונפל עליה

עי' לקמן, בעמוד 246

המגביה מציאה לחבירו

דין המגביה מציאה עבור חבירו, מתעורר בסוגיות הגמרא בפרק ראשון של בבא מציעא בשני מקומות-

המשנה (ט:) עוסקת במקרה בו אדם אינו יכול לגשת למציאה בעצמו, ולכן הוא מבקש מחבירו שיתן לו את המציאה-

היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה, ואמר לחבירו תנה לי,

נטלה ואמר אני זכיתי בה - זכה בה.

אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה - לא אמר כלום.

כלומר, אם נטל השני את המציאה, ולפני שנתנה לחבירו אמר "אני זכיתי בה", זכה בה הוא, ולא זה שביקש ממנו לתת לו אותה. לעומת זאת, אם נטל את המציאה ונתן לחבירו, זכה בה זה שרוכב על הבהמה, ואין הנוטל יכול לומר שהוא זכה בה תחילה.

האמוראים חלקו בפירוש משנתנו, בעקבות המחלוקת הבסיסית האם אדם המגביה מציאה עבור חבירו, זוכה בה חבירו או לא-

רב נחמן סובר שהמגביה מציאה לחבירו, לא קנה חבירו. הוא לומד זאת מהנאמר במשנתנו, שגם לאחר שנטל הנוטל את המציאה, הרשות בידו לטעון שהוא זכה בה קודם, ולסרב ליתנה לזה שציווהו ליטלה^[316].

רב נחמן אף מביא סברה-

הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - לא קנה

כלומר, אם יש לווה שיש עליו כמה בעלי חוב, ובא אדם שאינו בעל חוב ותופס מנכסי הלווה עבור בעל חוב מסויים, אינו עושה כדין ולא זכה בעל החוב עבורו תפס. זאת מכיוון שאין לאותו אדם בלתי מעורב זכות להפסיד את בעלי החוב האחרים. בדומה, גם אדם התופס מציאה עבור חבירו, מונע את שאר הזוכים הפוטנציאליים מלזכות בה, ולכן אינו זוכה בה.

מול רב נחמן עומדות שתי דעות, המנסות לפרש את המשנה באופן כזה שלא ישתמע ממנה שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו-

עולא מסביר שהמשנה מדברת בכגון שזה שנטל את המציאה אומר שדעתו בשעת הגבהתה היתה ליטול אותה לעצמו. ולכן, כיוון שכלל לא הגביה את המציאה עבור חבירו, לא ניתן ללמוד מהמשנה דין זה.

רבי יוחנן סובר אף הוא שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו^[317], אך הוא מסביר את המשנה אחרת מעולא. לדעתו של רבי יוחנן, כיוון שבמשנה זה שרכב על בהמה אמר לשני "תנה לי" ולא "זכה לי", כלומר, השליחות היתה להביא את האבידה לשולח ולא להקנות לו אותה^[318]. ממילא, אם חזר בו הלה משליחותו לפני שמסר את המציאה בפועל למשלחו, יכול לקנות אותה לעצמו.

המשנה בתחילת המסכת (ב.) עוסקת בשני אנשים האוחזים במציאה אחת-

שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו ... בזמן שהם מודים, או שיש להן עדים - חולקין בלא שבועה.

בסיפא של המשנה מתבאר שאם כל אחד מהם מודה לחבירו, הטלית שייכת לשניהם. נראה שעובדה זו טריוויאלית ולא היתה ראויה להיכתב במשנה.

מחלק מיותר לכאורה זה של המשנה לומד רמי בר חמא (ח.), שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו-

אמר רמי בר חמא, זאת אומרת: המגביה מציאה לחבירו - קנה חבירו.

דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו - תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע, ולא יקנה לא זה ולא זה!

אלא לאו שמע מינה: המגביה מציאה לחבירו - קנה חבירו!

פירוש, בכדי לקנות מציאה על אדם לאחוז בה בדרך המכניסה אותה לרשותו, ומפרידה אותה משאר האנשים, דהיינו, בדרך הנותנת לו את השליטה בחפץ. במקרה שלנו מדובר בשני אנשים ששניהם אוחזים את שולי הטלית. כל אחד מהם מונע מחבירו שליטה בלעדית בטלית ולכן אף אחד מהם, כשלעצמו, אינו עושה פעולת קניין במציאה^[319].

על רקע מצב זה, היינו יכולים לחשוב שהטלית אינה שייכת לאף אחד מהם, ואם יבוא אדם שלישי לאחר מכן (כלומר, לאחר שיעזבו שניהם את הטלית) ויקח אותה לעצמו, יעשה כדין, אך המשנה פוסקת באופן שונה, ומסבירה שהטלית שייכת לשניהם.

רמי בר חמא מסביר שהמנגנון המאפשר לשניהם לקנות את הטלית הוא דין "המגביה מציאה לחבירו- קנה חבירו". כלומר, כל אחד מהאוחזים מודה שהטלית שייכת גם לשני, ולכן כל אחד מהם מגביה את הטלית גם עבור חבירו, וכיוון שהמגביה לחבירו קנה חבירו, כל אחד מהם עוזר לחבירו לזכות בטלית.

רבא חולק, וטוען שאפשר להסביר את המשנה אף אם המגביה מציאה לחבירו אינו קונה עבור חבירו-

אמר רבא, לעולם אימא לך: המגביה מציאה לחבירו - לא קנה חבירו,

והכא היינו טעמא - מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.

כלומר, מתוך כך שכל אחד מהאוחזים אוחז במציאה בכדי לקנותה עבור עצמו, יכול הוא לקנות בעזרת אחיזתו של חבירו^[320]. לכן, גם לאור משנתנו ניתן עדיין לטעון שאם אדם חפץ לזכות במציאה עבור חבירו מבלי שהוא יזכה בה כלל, הדבר אינו אפשרי. הווה אומר, על פי רבא ניתן עדדין לטעון, שהמגביה מציאה לחבירו בלבד- לא קנה חבירו.

נסכם את העולה משתי הסוגיות-

מהמשנה הראשונה בפרק (ב.) ניתן לדייק שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, וכך מדייק רמי בר חמא, אולם רבא מסביר שדיוק זה אינו מחוייב.

מהמשנה הבאה בפרק (ט:) מבין רב נחמן, שהמגביה מציאה לחבירו, לא קנה חבירו. אך עולא ורבי יוחנן סוברים שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, ומסבירים את המשנה בשני אופנים שונים לפיהם אין היא סותרת את דעתם- האחד, שהמשנה המגביה אומר שכלל לא נתכוון לזכות לחברו מלכתחילה, והשני- שבמשנה נאמר למגביה לתת את המציאה לחבירו, ולא לזכות לו.

כל הראשונים ובכללם הרמב"ם, פסקו כרבי יוחנן, כעולא וכרמי בר חמא, שהמגביה מציאה לחבירו- קנה חבירו.

בנוסף, הראשונים חלקו בשאלה מה היחס, להלכה, בין שני ההסברים למשנה, זה של עולא, לפיו אם אמר המגביה שמתחילה כלל לא נתכוון להקנות למשלחו, לא קונה לו על ידי הגבהתו, לבין הסברו של ר' יוחנן לפיו אם אמר המשלח "תנה לי" (ולא "זכה לי") אין המגביה קונה לו את המציאה בהגבהתו-

מדברי הרמב"ן (י. ד"ה "ואם תאמר") משמע ששני הדברים נכונים, ורבי יוחנן אינו חולק על עולא להלכה, אלא רק בפירוש המשנה. כלומר, אפילו אם אמר אדם לחבירו "זכה לי במציאה זו", והלך הלה והגביהה, ולפני שנתנה לו אמר שהתכוון לזכות בה לעצמו, הרי היא שלו.

לעומת זאת, הרמב"ם כתב רק את דברי רבי יוחנן, ולא כתב כלל את חילוק הדין בין אם אמר המגביה שנתכוון לזכות מתחילה לעצמו לבין אם לאו. מכאן יש ללמוד שלפיו, להלכה, אם אמר לחבירו "זכה לי" והלך הלה והגביה בשתיקה, לא יכול עוד לומר שהגביה לעצמו.

השו"ע (רסט ו) כותב כדברי הרמב"ם, והרמ"א מוסיף, כדלעיל, שאם אמר זכה לי והגביה חבירו, אינו יכול לומר אח"כ שהגביה לעצמו.

חרש שהגביה מציאה

כפי שכתבנו לעיל, בסוגיית הגמרא בדף ח ע"א, מחדש רמי בר חמא, שהמנגנון המאפשר לשנים האוחזים יחד מציאה, לקנותה בשותפות, הוא מנגנון "המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו". גם רבא, המערער על הקביעה הכללית, מודה שבמקרה שבמשנה, כיוון שכל אחד מהם קונה גם לעצמו, הרי הוא קונה גם לחבירו ומתוך כך קונים שניהם בשותפות.

בנוסף נקדים ונאמר שלמרות שמדין תורה אין חרש קונה, כיוון שאין בו דעת, חכמים תיקנו שחרש יקנה כדי למנוע מצב של מריבה בין החרש לבין מישהו שעשוי לקחת מידיו חפץ שהחרש רואה כשלו.

על רקע זה מביאה הגמרא בשם רבא מימרא העוסקת בחרש ופיקח שהגביהו שניהם ביחד. הגמרא מהפכת בדבריו ומשנה את גרסתם עד שיעלו נכון מצד הסברה. במהלך הסוגיה מועלות שלוש הצעות לנוסח דברי רבא-

השתא דאמרת אמרינן מגו, חרש ופקח שהגביהו מציאה, מתוך שקנה חרש - קנה פקח.

פירוש, כיוון שאנו אומרים שמתוך שקנה האחד קונה חבירו, וכיוון שהחרש קונה מדרבנן, קונה אף הפיקח מכוחו של החרש. הגמרא מיד דוחה אפשרות זו, כיוון שקניינו של החרש הוא מדרבנן בלבד, ובעצם הפיקח עדיין מחוסר הגבהה בכל החפץ.

חרש - קנה, פקח - לא קנה. ומאי מגו? מגו דשני חרשין בעלמא קנו - האי נמי קני.

כלומר, החרש קונה את המציאה והפקח לא, וזאת ללא קשר לדין "מתוך שזוכה לעצמו זוכה לחבירו", אלא מתוך כך ששני חרשים המגביהים יחד קונים שניהם מתקנת חכמים (כדי שלא תפרוץ מריבה ביניהם לבין מאן דהו שינסה לחטוף מהם), קונה אף החרש לבדו. גם אפשרות זו נדחית על הסף, כיוון שסוף סוף אין החרש מגביה את כל המציאה והוא זקוק לפיקח בן הדעת שיזכה עבורו, ומכיוון שאין הפיקח זוכה במציאה כלל (כי אינו מגביה את כולה ואין החרש יכול לזכות עבורו) אף אינו מזכה את החרש.

מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש.

כלומר, אכן הפיקח אינו קונה, כי אינו מגביה את הכל ואין החרש יכול לזכות עבורו. מתוך כך אף החרש אינו קונה, כי הפיקח אינו יכול לזכות עבורו, שהרי אינו זוכה עבור עצמו.

הגמרא מסבירה שבמקרה זה לא תקנו חכמים שיקנה החרש מכח תקנתם, כיוון שבמקרה זה יודע החרש שלא קנה, כיוון שהוא רואה שאפילו הפיקח לא קנה, אין הוא בא לידי מריבה עם מי שיחטוף משניהם.

הרשב"א (ח. ד"ה "מתוך") והטור (רסט) מעירים, שמה שלא קנו החרש והפיקח זה חלק המציאה שאינו ממש בידם, אך את החלק שהם מחזיקים בידם ממש, קנו, כפי שמתבאר לקמן בהלכות ו-ז.

עפ"י סוגיה זו פסק הרמב"ם שחרש אינו יכול לזכות במציאה עבור פיקח, לא כאשר הוא מגביה רק בשביל הפיקח ולא בשעה ששניהם מגביהים יחד. במקרה אחרון זה, כיוון שהחרש אינו זוכה עבור הפיקח, לא קנו לא החרש ולא הפיקח, ואם יבוא מאן דהו ויטול מידם לאחר מכן, הדין עימו. עוד נפסק כדברי הגמרא, ששני חרשים שהגביהו תיקנו להם חכמים שיקנו מפני דרכי שלום.

כדברים אלה פוסק גם השו"ע (רסט ג-ד).

משיכה והנהגה בחמור ובגמל

סוגיית הגמרא (ח:) עוסקת בשאלה האם רכיבה על בהמה קונה אותה. בהקשר זה מובאת ברייתא-

שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגין בחמור, או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג, במדה זאת קנו.

רבי יהודה אומר: לעולם לא קנה עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור.

משיכה היא אחיזה במוסרה של הבהמה מלפנים ומשיכתה. הנהגה היא הליכה מאחורי הבהמה תוך כיוונה ימינה ושמאלה בעזרת מקל. בגמל עיקר דרך ההליכה איתו היא במשיכה, ואילו בחמור, עיקר הדרך ללכת איתו היא על ידי הנהגתו מאחורה. חכמים מדברים על כמה מצבים בהם שני אנשים מבצעים בו זמנית פעולת קניין בבהמה אחת- או ששניהם מושכים את הבהמה, או ששניהם מנהיגים אותה, או שאחד מנהיג וחברו מושך. רבי יהודה מעלה הסתייגות מסויימת כדלקמן.

הגמרא מפרשת שמחלוקתם של חכמים ורבי יהודה היא חלקית בלבד-

איכא בינייהו צד אחד דלא קנה, אית דאמרי משיכה בחמור, ואיכא דאמרי הנהגה בגמל

כלומר, באחת הבהמות, חמור או גמל, מודים כולם שבין הנהגה ובין משיכה קונות. המחלוקת היא ביחס לבהמה השניה, בה רבי יהודה אומר שרק צורת הקניין המיוחדת לה (משיכה לגמל והנהגה לחמור) קונה^[321].

נמצא למסקנה, שעל פי שתי הדרכים הנ"ל, שיטת חכמים היא שבאחת הבהמות, חמור או גמל (הגמרא אינה מגיעה למסקנה איזו מהם), ניתן לקנות בין במשיכה ובין בהנהגה, ובשניה ניתן לקנות רק בדרך האופיינית לה- משיכה בגמל והנהגה בחמור.

הראשונים חלקו בשאלה מה היקף הדין בו דנים חכמים ורבי יהודה-

המאירי (ט. ד"ה "משיכה") מפרש שמדובר דווקא על כגון ששני אנשים מנסים לזכות בבהמה במקביל, האחד בדרך האופיינית לה והשני בדרך פחות אופיינית. אמנם, אם אדם אחד מנסה לזכות בבהמה במשיכה או בהנהגה, או אפילו שני אנשים מנסים לזכות באותה דרך, בוודאי שזכו, בין בגמל ובין בחמור, בין במשיכה ובין בהנהגה. באופן דומה מפרש המגיד משנה את דברי הרמב"ם לפנינו^[322].

לעומתו, הרא"ש (סי' יז) סובר שדברי התנאים אמורים אף על מקרה בו רק אדם אחד מנסה לזכות בבהמה, ולכן אם הוא מנסה לזכות בדרך שאינה מתאימה לבהמה המסויימת בה הוא מתכוון לזכות, אינו קונה.

עוד חלקו ראשונים בשאלה במה חלוקים, למסקנת הסוגיה, חכמים ורבי יהודה, כלומר, למה הכוונה ב"איכא בינייהו צד אחד דלא קנה"-

הרא"ש פוסק שהתלבטות הגמרא האם חכמים ורבי יהודה מודים זה לזה במשיכה בחמור או בהנהגה בגמל נותרת למסקנה, ולכן בכל מקרה בו אדם זוכה בבהמה בדרך שאינה מיוחדת לה, הדין מוטל בספק, ולכן אם מדובר במֵכר מעמידים את הממון בחזקת הבעלים הראשון, ואם מדובר באבידה ששניים מנסים לזכות בה, אחד במשיכה וחבירו בהנהגה, זכו שניהם מדין המוציא מחבירו. כך גם נראה שסובר הראב"ד בהגהה.

הרמב"ם סובר שחכמים מודים לרבי יהודה רק בהנהגה בגמל, שאינה קונה^[323]. לכן להלכה, כיוון שפוסקים כחכמים, משיכה מועילה בין בגמל ובין בחמור אך הנהגה מועילה רק בחמור. מכאן שאם שנים ניסו לזכות בגמל, האחד בהנהגה וחבירו במשיכה, המושך זכה וחבירו לא זכה.

השו"ע (רעא א) כותב כלשון הרמב"ם, והגר"א (שם ס"ק ב) מעיר ששיטת הרא"ש חלוקה עליו ולפיה באבידה בין במשיכה ובין בהגבהה זכה.

קניין בהמה באחיזת המוסרה

הגמרא (ח:) מסבירה מדוע היושב בקרון שקול כרוכב על בהמה אף על פי שהראשון אינו אוחז במוסירה (הריתמה שעל פי הבהמה) ואילו חבירו אוחז בה, בכך שהאחיזה במוסירה, כשלעצמה, אין לה חשיבות.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו מוסירה לא קני

בהמשך מובאים דברי רב הונא המחלקים בדין זה בין קניית בהמה מחבירו לבין קניית בהמה מהפקר (אבידה או נכסי הגר)-

אמר רבי חלבו אמר רב הונא: מוסירה, מחבירו - קנה, במציאה ובנכסי הגר - לא קני

הגמרא מטעימה את הדבר בכך שהמוסירה, כשמה, תפקידה למסור את הבהמה מאדם אחד לשני, ולכן בקניין ממוכר לקונה מביעה האחיזה במוסרה את מהות הקניין. אמנם, בקנייה מהפקר אין לאחיזה במוסרה משמעות יש צורך במשיכה או בהנהגה.

כדברים אלה פוסק הרמב"ם לפנינו, והשו"ע (רעא ב), ועי' עוד בנושא הבא.

קניין בהמה ברכיבה, לבדה ובאופנים שונים

סוגיית הגמרא (ח:) מגיעה למסקנה שדעת שמואל היא שהרוכב על בהמה אינו קונה אותה בכך, וממילא אף אם רכב אחד על בהמה וחבירו הנהיגה, קנה המנהיג.

הגמרא מקשה על שיטה זו מדברי המשנה הראשונה בפרק (ב.) שם משמע שהרוכב על בהמה נחשב כמחזיק בה כמו המנהיג אותה-

היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג... יחלוקו.

הגמרא מתרצת ששמואל יסביר שבמשנה לא מדובר ברכיבה בלבד, אלא הרוכב אף מניע את רגליו כך שהבהמה הולכת מחמתו. רוכב שכזה חשוב כמנהיג.

בהמשך (ט.) מקשה הגמרא שוב על שמואל מברייתא-

תא שמע: אחד רכוב חמור ואחד תפוס במוסירה - זה קנה חמור וזה קנה מוסירה.

מברייתא זו נראה שהתפיסה במוסירה שקולה היא לרכיבה על החמור. כשם שהתופס במוסירה ומחזיק בה, קונה אותה כמו שקונה כל מיטלטלין (ולא קונה את החמור אליו מחוברת המוסירה, כיוון שאינו מוליך את החמור בעזרת המוסירה), כך הרוכב על החמור נחשב כמחזיק את החמור בידו. מכאן יש ללמוד שהרוכב קונה כמחזיק את הבהמה, כפי שכל מחזיק בחפץ קונה אותו.

הגמרא חוזרת ומשיבה, ששמואל יכול להסביר שאף כאן מדובר ברוכב המנהיג את הבהמה ברגליו, ולכן קנה את החמור, אך ברכיבה בלבד אין החמור נקנה^[324].

רב אשי ממשיך ומבאר את קניין המוסירה-

אמר רב אשי: זה קנה חמור ובית פגיה, וזה קנה מה שתפוס בידו, והשאר לא קנה לא זה ולא זה.

כלומר, המחזיק במוסירה קונה רק את מה שבידו, והרוכב על החמור קונה (מלבד את החמור) את החלק של המוסירה המחובר לפי החמור ("בית פגיה")^[325]. בגמרא מוסבר, שחייבים להסביר כך, מכיוון שהאוחז את המוסירה מחוסר הגבהה בכולה (כיוון שחלקה המחובר לחמור לא הוגבה מכוחו), ומצד שני אף הרוכב על החמור אינו יכול לזכות בכל המוסירה, מכיוון שחלקה מוחזק בידי אדם אחר הרוצה לזכות בכולה עבור עצמו (עי' לעיל בהלכות ב-ג, בדין המגביה מציאה לחבירו), ונמצא שהחלק של המוסירה שאינו מוחזק בפועל בידי מי מהצדדים, נחשב עדיין כהפקר ויכול לבוא שלישי ולזכות בו. הראשונים פסקו כולם כדעת רב אשי בפתרון הברייתא.

הראשונים חולקים האם דעתו של שמואל נפסקת להלכה-

הרי"ף כלל לא הביא את דעתו של שמואל, ולכן משמע שדעתו היא שרוכב קונה אפילו אם אינו מנהיג את הבהמה ברגליו, כפשט דברי המשנה והברייתא. לדעת המגיד משנה כך היא דעת הרמב"ם לפנינו, שלא התנה את הקניין ברכיבה בכך שינהיג ברגליו.

לעומתו, הרא"ש (סי' טז) כותב שכיוון שלא מצינו מי שחולק במפורש על שמואל, וכיוון שכל הקושיות שהוקשו על שמואל תורצו, יש לפסוק כשמואל. לכן, לדעת הרא"ש, הרוכב על בהמה קונה אותה רק אם מנהיג אותה ברגליו. כך פוסק גם הטור (קצז).

השו"ע (רעא ג) מעתיק את דברי הרמב"ם להלכה, והגר"א (שם ס"ק ה) מביא את דברי הרא"ש ומצדד בהם להלכה.

ארבע אמות של אדם קונות לו ודין הנופל על המציאה

הגמרא (ב"מ י.) מביאה את דברי ריש לקיש-

אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום.

[מאי טעמא] תקינו רבנן - דלא אתי לאנצויי.

כלומר, חכמים תקנו שחפץ הנמצא בקרבה של ארבע אמות לאדם ייקנה לו כפי שחצר קונה לבעליה (עי' להלן לגבי קניין חצר). הטעם בעטיו תיקנו חכמים תקנה זו הוא כדי שלא יבואו אנשים לריב על דברי הפקר שמצאו ברחוב^[326].

הגמרא מקשה על דברי ריש לקיש משני מקורות-

המקור הראשון הוא המשנה במסכת פאה (פרק ד משנה ג)-

נטל מקצת פיאה וזרק על השאר - אין לו בה כלום, נפל לו עליה, פרס טליתו עליה - מעבירין אותו הימנה, וכן בעומר שכחה

במשנה זו נאמר שעני הנופל על פאה או שכחה בכוונה לזכות בה לפני חביריו, אין כוונתו יוצאת לפועל בכך, ואין הפאה נקנית לו עד שיטלה בפועל, וכל עוד לא עשה כן, אם נטלה עני אחר זכה בה. מכך שנפילתו של העני על הפאה אינה מביאה לקניין לומדת הגמרא שהמשנה אינה מכירה בקניין ד' אמות.

על קושיה זו מנסה הגמרא לענות בשתי דרכים-

מתוך כך שהעני נפל על התבואה ואף לא אמר שהוא רוצה שארבע אמותיו יקנו לו כחצר, ניכר שלא היה ברצונו לקנות בדרך זו, וקניין ארבע אמות מצריך רצון ומודעות מצד הקונה.

לרב פפא תירוץ נוסף-

רב פפא אמר: כי תקינו ליה רבנן ארבע אמות - בעלמא, בשדה דבעל הבית - לא תקינו ליה רבנן

כלומר, חכמים תקנו שארבע אמותיו של אדם יקנו לו, אך לא במקרה בו הוא נמצא בתוך שדה חבירו, כפי שהמקרה אמור בעני האוסף פאה.

המקור השני ממנו מקשים על דין קניין בארבע אמות, הוא המשנה הסמוכה, העוסקת בקניין אבידה-

ראה את המציאה ונפל לו עליה, ובא אחר והחזיק בה - זה שהחזיק בה זכה בה

כלומר, בדומה לעני במשנה בפאה, נפילה על מציאה אינה קונה אותה, אלא רק אחיזה והחזקה בה. שוב חוזרת השאלה, מדוע שהנופל על המציאה לא יקנה אותה בקניין שתיקנו חכמים בארבע אמות?

שוב עונה הגמרא שתי תשובות-

תשובה ראשונה, כדלעיל, היא שאם הקונה לא אמר שהוא רוצה לקנות בקניין ארבע אמותיו ואף הראה במעשיו שהוא רוצה שתיקנה לו המציאה בדרך אחרת (על ידי נפילה עליה), אין קניין ארבע אמות פועל.

תשובה שניה מובאת בשם רב ששת-

רב ששת אמר: כי תקינו רבנן - בסמטא, דלא דחקי רבים,

ברשות הרבים דקא דחקי רבים - לא תקינו רבנן.

כלומר, הסיטואציה עליה מדובר במשנה מתרחשת ברשות הרבים, ובאמת ברשות הרבים לא תיקנו חכמים קניין ארבע אמות. חכמים תיקנו קניין ארבע אמות רק במקום בו אנשים אינם מצויים בצפיפות גדולה, כגון בסימטה^[327].

הפוסקים פסקו להלכה כדברי רב פפא ורב אשי, שקניין ארבע אמות אינו פועל במקום השייך לאדם אחר ואף לא ברשות הרבים בה דוחקים הרבים. אמנם, הראשונים חלקו בשאלה האם התירוצים הראשונים לפיהם המתכוון לקנות על ידי נפילה על החפץ ולא בקניין ארבע אמות לא קנה, תקפים לפסק ההלכה-

הרמב"ם כותב (בהלכה א' בפרק זה) שהנופל על האבידה לא קנאה, ואינו מחלק בין רשויות שונות. מכאן הבינו רבים (עי' מגיד משנה) שלדעתו של הרמב"ם אין קניין ארבע אמות פועל כאשר הקונה מראה במעשיו שדעתו לקנות בדרך אחרת. דברים דומים כותב במפורש הר"ן (י. ד"ה "כיוון")^[328].

לעומתו, הטור (רסח) כותב שהנופל על המציאה לא קנאה דווקא אם היה הדבר במקום בו קניין ד' אמות אינו פועל כגון ברשות הרבים.

השו"ע (רסח א) מעתיק את דברי הרמב"ם, והרמ"א כותב במפורש שהלכה כדברי הטור, שנפילה אינה מבטלת את קניין החצר, ולא כדברי הר"ן.

קניין מציאה על ידי חצר שאינה משתמרת- דין המשנה

במשנה (בבא מציעא יא.)-

ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר: זכתה לי שדי - זכתה לו.

היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין, ואמר זכתה לי שדי - לא אמר כלום.

המצב המתואר במשנה הוא של מציאה הנמצאת כרגע בשדה של פלוני. אותו הפלוני מכריז שהוא חפץ לזְכות בה ע"י שדהו. אם מדובר במציאה ניידת כמו צבי או גוזלים שמסוגלים לעוף, אין השדה קונה אותם לבעל השדה, אך אם מדובר במציאה עם יכולת ניידות מוגבלת (וכל שכן מציאה שאינה ניידת כלל) קונה השדה את המציאה לבעליה, אפילו אם באותה שעה אנשים אחרים רודפים אחריה לקנותה.

בגמרא מובאות שתי מימרות של האמוראים, המתייחסות ישירות למשנה. סביב כל אחת מהן מתפתח דיון, וכדלקמן.

האם בעל השדה צריך לעמוד בצד שדהו?

המימרא ראשונה (דף יא.) המתייחסת למשנה -

אמר רב יהודה אמר שמואל... וכן אמר עולא... וכן אמר רבה בר בר חנה:

והוא שעומד בצד שדהו.

כלומר, דברי משנתנו, שהשדה יכולה לקנות את המציאה לבעליה, אמורים רק אם בעליה עומד בצידה בשעה בה הוא רוצה שהשדה תקנה לו את האבידה העוברת בה.

הגמרא מעמתת דברים אלה עם ההלכה הידועה בשם רבי יוסי בר חנינא, ש"חצרו של אדם קונה לו גם שלא מדעתו" (כלומר גם מבלי שיעמוד בצידה), ועונה-

הני מילי בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת, אי עומד בצד שדהו - אין, אי לא – לא

כלומר, בחצר שאינה משתמרת (כמו זו שבמשנתנו) החצר קונה לבעליה דווקא כשעומד לצידה, ודבריו של רבי יוסי אמורים בחצר המשתמרת, הקונה לבעליה אף מבלי שיעמדו לצידה.

רש"י מסביר, שעמידת הבעלים בצד החצר הופכת אותה לחצר משתמרת.

הגמרא מביאה ברייתא ממנה יכול להיות משמע שהקונה אינו אמור לעמוד בצד השדה-

מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, אמר רבן גמליאל: עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע, ומקומו מושכר לו. ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף, כדי שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו.

רבן גמליאל הפליג בספינה עם חכמים אחרים וביניהם רבי יהושע, שהיה לוי ורבי עקיבא שהיה גבאי צדקה, והפריש "מרחוק" מעשר ראשון (הניתן ללוי) ומעשר עני ע"י נתינתם לרבי יהושע ולרבי עקיבא (בהתאמה). רבן גמליאל ביצע את הקניין בעזרת השכרת המקום בו נמצאת התבואה לאנשים אליהם הקניין אמור לעבור.

הגמרא מציעה שתי דרכים להבין את המנגנון הכורך את הקניין בהשכרת המקום:

מדובר בקניין חצר. כלומר, המקום בו נמצאת התבואה הופך להיות חצרו של הקונה, ועתה החצר קונה לבעליה את מה שבתוכה. על פי הבנה זו משמע לכאורה שאין צורך שהקונה יעמוד בצד חצרו^[329], והדברים קשים על כל האמוראים הסוברים שחצר שאינה משתמרת, כמו זו שבמשנתנו, קונה רק אם עומד הבעלים בצד חצרו.

רבן גמליאל הקנה את התבואה ב"קניין אגב" בו מקנים מיטלטלין אגב עיסקת נדל"ן (השכרת המקום בו נמצאים המיטלטלין). על פי דרך זו אין שום קושיה מהברייתא על מי שאומר שחצר שאינה משתמרת קונה רק עם בעליה עומד בצידה.

אם הברייתא מתפרשת על פי הדרך הראשונה, מציע רב פפא הסבר-

רב פפא אמר: דעת אחרת מקנה אותן שאני.

כלומר, יש הבדל בין המשנה, העוסקת בקניין אבידה בעזרת החצר, לבין המעשה ברבן גמליאל בו לא קיים רק קונה (רבי יהושע/רבי עקיבא) אלא גם מקנה (רבן גמליאל). כאשר קיים גם מקנה, חצר שאינה משתמרת יכולה לקנות גם כאשר אין בעליה עומד בצידה^[330].

הגמרא ממשיכה ומקשה- כיצד זה בגט המונח על ידי הבעל בביתה של האשה או בחצרה, הגט פועל את פעולתו ומגרש את האשה רק אם האשה עומדת בצד ביתה או בצד חצרה? והרי יש "דעת אחרת מקנה"- דעתו של הבעל המקנה את הגט לאשה!

רב אשי מסביר את ההבדל העקרוני בין גט לבין מציאה ומתנה-

אלא אמר רב אשי: חצר איתרבאי משום יד, ולא גרעה משליחות.

גבי גט דחוב הוא לה - אין חבין לאדם אלא בפניו.

גבי מתנה, דזכות הוא לו - זכין לאדם שלא בפניו.

כלומר, קניין על ידי חצר נלמד מקניין בעזרת ידו של הקונה (החצר נחשבת כידו), אך אינו גרוע מקניין על ידי שליחו של הקונה (החצר נחשבת כשליח של בעליה). במקום בו הקנייה היא זכות לקונה, יכולה החצר לפעול כשליחו של הקונה, וכפי ששליחו של אדם יכול לקנות לו אפילו שלא מדעתו, כך אין צורך מהותי שיעמוד הקונה בצד חצרו כשזו קונה לו. לעומת זאת, במקום בו הקנייה היא חובה לקונה (דבר בו אין הקונה מעוניין) כמו בגט, החצר אינה יכולת לפעול מדין שליח, שהרי אין אדם יכול למנות שליח לחוב לחבירו. במקרים אלה החצר פועלת רק כיד, וכפי שהנותן גט ביד אשתו מגרשה, כאשר באופן טבעי אשתו נמצאת במקום, כך הנותן גט בחצרה של אשתו מגרשה רק כאשר אשתו מצויה שם^[331].

הראשונים חלקו כיצד להבין את דברי רב אשי, ומתוך כך גם חלקו האם הלכה כרב פפא-

רש"י (יא: ד"ה "אלא אמר" ובדף יב. ד"ה "גבי") מפרש, שעל פי רב אשי, בכל מקרה בו יש "דעת אחרת מקנה", וגם מדובר בזכות לקונה (כלומר, להבדיל מגט), אין צורך שיעמוד הקונה בצד שדהו, כיוון שהחצר קונה לו מדין שליחות, ושלוחו של אדם זוכה לו אף שלא מדעתו. מכך משמע שלהלכה אכן קיימים דברי רב פפא, שב"דעת אחרת מקנה" אין צורך שיעמוד הקונה בצד שדהו, אלא שרב אשי מגביל את דברי רב פפא למקרים של זכיה ולא של חבות. כדברים אלה כותב גם המאירי (יא: ד"ה "חצר").

לעומתו, הרי"ף והרמב"ם לא כתבו את דברי רב פפא להלכה. הר"ן (יא: ד"ה "האי חצר") מסביר שעל פי דעות אלה יש להבין את דברי רב אשי באופן שאינו תלוי בדברי רב פפא^[332]. גם הריטב"א כתב שרב פפא נדחה מהלכה^[333].

רץ ומגיען

מימרא נוספת המתייחסת למשנתנו נידונה בדף יב.-

אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: והוא שרץ אחריהן ומגיען.

כלומר, בעל השדה העומד בצד שדהו ואומר "זכתה לי שדי" זוכה באבידה (צבי או גוזלות) העוברת דרך שדהו רק אם היה מגיע ותופס את האבידה בעצמו לו היה מנסה.

הגמרא ממשיכה ודנה במקרה המקביל במתנה בו הצבי או הגוזלות העוברים דרך שדהו של הקונה, שייכים לאדם המקנה אותם בקניין חצר לבעל השדה-

בעי רבי ירמיה: במתנה היאך?

קבלה מיניה רבי אבא בר כהנא: אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען.

כלומר, רבי אבא בר כהנא מכריע שדינה של מתנה שונה מדין אבידה. בעוד שבאבידה החצר קונה רק אם בעל החצר יכול היה לתפוס בעצמו את האבידה העוברת בחצרו, במתנה אין הכרח שכזה, ולכן בעל השדה קנה את המתנה בקניין חצר אפילו אם לא היה יכול לתפוס את בעלי החיים שעברו דרך שדהו^[334].

בראשונים מופיעות שתי דרכים להבין את היחס בין החילוק שמחלקת המשנה עצמה, בין צבי שבור (וגוזלות שאינם פורחים) לבין צבי הרץ כדרכו (וגוזלות פורחים), לבין החילוק שמחלקים האמוראים הנ"ל בין מקרה בו רץ אחריהן ומגיען לבין מקרה שרץ אחריהן ואין מגיען-

מדברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו משמע שמדובר בשני חילוקים שונים. כלומר, צבי רץ כדרכו או גוזלות פורחים אינם נקנים כלל בשדה שאינה משמרת אותם בתוכה, בין אם יכול לרוץ אחריהם ולתופשם ובין שלא, בין באבידה ובין במתנה. החילוק שחילקו האמוראים נאמר ביחס לצבי שבור או גוזלות שאינם פורחים. באלו, כאשר מדובר באבידה, צריך שיהיה הקונה מסוגל לרוץ אחריהם ולתופשם, וכאשר מדובר במתנה, אין צורך בתנאי זה.

לעומתו, הטור (רסח) מפרש שדברי האמוראים רק מבהירים את התנאי האמור כבר במשנה. כלומר, מוגבלות התנועה הדרושה על מנת שייחשב הדבר ל"צבי שבור וגוזלות שלא פרחו" היא כזו שבעל השדה יוכל לתופשם אם ירצה. השלכה ישירה של פסק זה של הטור היא שאם מדובר בצבי הרץ כדרכו, אך הקונה עומד כל כך בסמוך אליו עד שיכול לתופשו, תקנה החצר כאילו מדובר בצבי שבור ומוגבל תנועה. עוד השלכה של הדבר היא שבמתנה, אפילו אם צבי רץ כדרכו דרך השדה, ואין בעל השדה יכול לתופשו, קונה השדה לבעליה^[335].

השו"ע (רסח ד) מעתיק את דברי הרמב"ם להלכה, וערוה"ש (שם ס' יא) מביא גם את דעת הטור החולקת.

אמירת "זכתה לי שדי"

במשנה מפורש שבעל השדה, העומד בצד שדהו צריך לומר "זכתה לי שדי" בכדי ששדהו תקנה לו בקניין חצר את הצבי והגוזלות העוברים בה. בראשונים מצינו שלוש גישות להבין חובת אמירה זו-

הרא"ש (סי' לא) כותב שאמירה זו אינה מחוייבת, ושגם במקרה המתואר במשנה, השדה תיקְנה לבעליה אף אם לא יאמר דבר^[336].

הריטב"א והר"ן כותבים שאכן אין זו דרישה כללית, אך במקרה המתואר במשנה, בו רודפים עוד אנשים אחר הצבי, אם לא היה בעל השדה אומר "זכתה לי שדי", לא היתה השדה נחשבת כחצר המשתמרת, ולא היתה קונה לו.

הרמב"ם כותב שבכל מקרה בו מדובר בחצר שאינה משתמרת, צריך בעליה לעמוד בצידה ולומר "זכתה לי שדה" בכדי שתיקנה לו שדהו.

השו"ע (רסח ג) כותב כדברי הרמב"ם והרמ"א (שם) מביא את שיטת הרא"ש.

קניין חצר וד' אמות בקטן ובקטנה

בנוסף לדין קניין בארבע אמות, מביאה הגמרא (י:) דין נוסף באותו עניין בשם ריש לקיש, ואת דעת רבי יוחנן החולקת-

אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: קטנה אין לה חצר, ואין לה ארבע אמות.

ורבי יוחנן משום רבי ינאי אמר: יש לה חצר ויש לה ארבע אמות.

הגמרא מסבירה שהמחלוקת הבסיסית היא בשאלה באיזה מנגנון פועל קניין החצר. אפשרות אחת היא שהמנגנון פועל כיד^[337], ולפיכך כשם שהקטנה יכולה לזכות בדבר הניתן בידה (כגט, ראה להלן) כך קונה היא קניין חצר. אפשרות אחרת היא שחצר פועלת כשליח^[338], וכשם שקטנה אינה יכולה למנות שליח או להתמנות כשליחה, כך אין חצרה קונה לה.

הגמרא מבהירה שגם רבי יוחנן מסכים שקטנה מתגרשת בגט הניתן בחצרה, כפי שמפורש בברייתא-

"[וכתב לה ספר כריתות ונתן ב]ידה" (דברים כד א) –

אין לי אלא ידה, גגה חצירה וקרפיפה מנין? תלמוד לומר "ונתן" - מכל מקום

על רקע זה, מסבירה הגמרא את המחלוקת בכמה אופנים אפשריים-

לענין גט - כולי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי, כי פליגי - לענין מציאה. מר סבר: ילפינן מציאה מגט, ומר סבר: לא ילפינן מציאה מגט.

ואיבעית אימא: בקטנה כולי עלמא לא פליגי דילפינן מציאה מגט, והכא בקטן קא מיפלגי. מר סבר: ילפינן קטן מקטנה, ומר סבר: לא ילפינן קטן מקטנה.

ואיבעית אימא: מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי.

לפי האפשרות הראשונה חלקו האמוראים האם יש להרחיב את האפשרות של קטנה לזכות בגט בעזרת חצרה גם לאפשרות שלה לזכות באבידה בקניין חצר (ובקניין ד' אמות שהוא הרחבה של קניין חצר).

לפי האפשרות השניה מסכימים כולם שקטנה, כפי שהיא זוכה בגט ע"י חצרה, כך היא קונה מציאה בעזרת חצר, והמחלוקת היא האם גם קטן, כמו קטנה, קונה אבידה בקניין חצר, או שמא אין דין קטן כדין קטנה, כיוון שבקטנה מצינו שקונה את גיטה ע"י חצר ולכן ניתן להרחיב זאת למציאה, אך בקטן לא מצינו שקונה בחצר כלל^[339].

אפשרות נוספת היא ש"מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי". כלומר, כלל אין מחלוקת והאמוראים השונים דיברו על דברים שונים.

רש"י מביא שתי אפשרויות לפרש אפשרות שלישית זו-

ריש לקיש שאמר שקטנה אין לה חצר וד' אמות דיבר על קניין מציאה, ואילו רבי יוחנן שאמר שיש לה דיבר על קניין גט. לפי אפשרות זו, להלכה, קטנה וכל שכן קטן, אינם קונים מציאה בקניין חצר וד' אמות.

ריש לקיש דיבר על קטן^[340], ואילו רבי יוחנן דיבר על קטנה. לפי אפשרות זו קטן אינו קונה מציאה בקנייני חצר, אך קטנה קונה מציאה ע"י חצר ובד' אמותיה.

הרי"ף (ה. מדפיו) פוסק שקטנה יש לה חצר וד' אמות, לעומת קטן שאין לו חצר וד' אמות. גם הרמב"ם פוסק כדברי הרי"ף. הרא"ש (סי' כט) גם הוא פוסק כך, ומסביר שפסק זה מתבסס על התירוץ הראשון בגמרא (שהמחלוקת היא האם להרחיב את יכולת קניית הגט בקטנה גם לקניית מציאה), ועל פסיקה כר' יוחנן (שאכן יכולת זו מורחבת בקטנה), או על התירוץ האחרון בגמרא (שאין מחלוקת כלל), ולפי הסברו השני של רש"י (שרבי יוחנן אמר שבקטנה יש קניין חצר, וריש לקיש אמר שבקטן אין קניין חצר).

השו"ע (רסח ה) כותב כהסכמת הפוסקים לעיל, שקטנה יש לה קנייני חצר וד' אמות לעומת קטן שאינו קונה לא בחצר ולא בד' אמות^[341].

מקרים מיוחדים בהם אין חצר קונה לבעליה

בכמה סוגיות, העוסקות במציאת אבידה ברשות שיש לה בעלים, לא התייחסו המשנה והגמרא לקניין חצר. בכל הסוגיות האלה הראשונים מעלים הסברים רבים ומגוונים מדוע קניין חצר אינו רלוונטי בהקשר הספציפי, וכמה דינים חשובים שחידשו הפוסקים בדין קניין חצר נובעים מכך.

לעיל בפרק טז הלכות ד-ה מובאים דברי המשנה והגמרא בדין המוצא בחנותו של שולחני או חנווני. הדיון העיקרי נסוב סביב השאלה באיזה חלק של החנות שייכות המציאות למוצא ובאיזה לבעל החנות. הראשונים העלו כמה הסברים מדוע לא תקנה החנות לבעליה את האבידה בכל שטח החנות-

הרמב"ם (פרק טז הלכה ד) מסביר שהחנות נחשבת חצר שאינה משתמרת, כיוון שמצויים שם אנשים רבים, ולכן צריך (על פי שיטת הרמב"ם) שהעומד בצידה יאמר "זכתה לי חצרי" (מה שאין בעל החנות אומר, כיוון שאינו מודע למציאה).

הראב"ד (שם) והרשב"א (כו: ד"ה "מצא") מחדשים, שאין חצר קונה אבידה, אם בשעה שהאבידה נפלה שם עדיין לא התייאש המאבד. זאת משום שאנו פוסקים שיאוש שלא מדעת אינו יאוש, ולכן בשעה שבאה האבידה ל"ידו", שהיא חצרו, באיסור באה, וכפי שהמגביה מציאה לפני יאוש מתחייב להחזירה אפילו לאחר יאוש בעלים, כך גם כאן, זה שחצרו קלטה את המציאה לפני יאוש בעלים, באיסור באה לידו ומתחייב להשיבה.

עוד דין המעלה את אותה שאלה הוא דין המוצא מטמון בכותל (לעיל בפרק טז), בו נפסק שהמוצא מטמון ישן בכותל ישן לוקחו לעצמו, והמוצא מטמון בכותל חדש לעיתים לוקח לעצמו (אם היה מוכח שאחד מבני רשות הרבים הניחו) ולעיתים הרי הוא של בעל הבית (אם היה ניכר שהנמצא בתוך הבית הניחו). גם כאן עולה השאלה מדוע שלא תהיה המציאה תמיד של בעל הבית, מדין קניין חצר.

התוספות (כו. ד"ה "דשתיך") מסבירים שקניין חצר הוא דווקא בדבר שסופו של בעל החצר למצוא בחצרו ועל ידי כך יבוא לידו. לעומת זה, מטמון שגם בעל הבית אינו יודע בקיומו ואינו מצליח להבחין בו, אינו נקנה בקניין חצר. כך גם מסבירים התוספות את דין המוצא בחנות, שם מדובר לפיהם בדברים קטנים שהעובדה שהם נמצאים בחנות אינה מבטיחה שבעל החנות יוכל להבחין בהם וליטלם.

הרמב"ם מסביר שמטמון קדמוני הנמצא בכותל ישן ואינו ידוע לאף אחד, משול הוא לדבר האבוד ממנו ומכל אדם, ולכן אין חצרו של אדם קונה אותו^[342].

מציאת חרש שוטה וקטן

במשנה (גיטין נט:)-

מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל, מפני דרכי שלום,

ר' יוסי אומר: גזל גמור

כלומר, חרש שוטה וקטן אין בהם דעת. לכן דעת תנא קמא היא שאין ליטול מהם מציאה שמצאו, משום דרכי שלום בלבד, כלומר, כדי שלא יבואו לכדי ריב עימם.

בגמרא מתפרשים דברי ר' יוסי-

אמר רב חסדא: גזל גמור מדבריהם.

למאי נפקא מינה? להוציאו בדיינין

כלומר, אף ר' יוסי אינו חולק על תנא קמא בכך שאין חרש שוטה וקטן קונים מהתורה. אלא שלדעתו תיקנו להם חכמים שהנוטל מהם מציאה שמצאו, בית הדין כופים אותו להחזירה להם.

רש"י מעיר שעל פי ר' יוסי, העובדה שאין חרש שוטה וקטן קונים מהתורה את המציאה שמצאו באה לידי ביטוי אך ורק בכך שהגוזלם אינו עובר על לאו מהתורה ואף אינו נפסל בכך לעדות.

דברים שונים לגבי קטן מובאים בגמרא בהמשך (שם סה.)-

אמר רבא, ג' מדות [=דרגות] בקטן: צרור וזורקו, אגוז ונוטלו - זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים...

הפעוטות - מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין^[343]...

ולמכור בנכסי אביו, עד שיהא בן עשרים

מדברי רבא משמע שקטן יכול לזכות לעצמו אפילו אם יש בו די דעת רק בכדי להבדיל בין רגב אדמה חסר ערך לבין אגוז (בגיל מתקדם יותר- "עונת הפעוטות", יכול גם לזכות וגם למכור לאחרים).

הרשב"א (סד: וכן בתשובה ח"ג צט) מסביר את ההבדל בין דברי המשנה לפיהם הקטן אינו קונה מהתורה כלל, לבין דברי רבא לפיהם קטן יכול לעשות קניין. לדבריו, קטן זוכה עבור עצמו כאשר יש דעת אחרת מקנה, כלומר, כאשר הוא קונה ממישהו המקנה לו, אך במציאה ודומה לה, שם אין אחר המקנה לקטן, אין הקטן זוכה אלא משום דרכי שלום. כדברים אלה כותב גם המגיד משנה (זכיה פ"ד ה"ז).

הרמב"ם פוסק כתנא קמא במחלוקתו עם רבי יוסי, שאין ליטול מציאה מקטן, אך מאידך, אינה יוצאה בדיינים. וכן פוסקים הטור והשו"ע (רע א) הרמ"א מביא את דברי הרשב"א, המבחין בין מציאה לבין מתנה שקיבל הקטן.

הש"ך (רמג ס"ק ו) חולק על דברי הרשב"א ומחדש הסבר אחר לפער שבין הסוגיות- לדבריו, כל מה שנאמר בקטן שזוכה במציאה רק משום דרכי שלום, אמור רק בקטן מתחת לגיל של "צרור וזורקו אגוז ונוטלו". אך קטן מעל גיל זה, כפי שזוכה לעצמו מאחרים, אף זוכה לעצמו במציאה שהגביה, ולכן אם אדם נטלה מידו, בית הדין מתערב ומשיב לקטן את המציאה^[344].

מציאת בנו ובתו

במשנה (ב"מ יב.)-

מציאת בנו ובתו הקטנים, מציאת עבדו ושפחתו הכנענים, מציאת אשתו - הרי אלו שלו.

מציאת בנו ובתו הגדולים, מציאת עבדו ושפחתו העברים, מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן כתובה - הרי אלו שלהן.

המשנה מחלקת בין מציאת בן ובת הגדולים, השייכת להם, לבין מציאת בן ובת קטנים, השייכת לאביהם. בגמרא חלקו האמוראים בטעם הדבר-

אמר שמואל: מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו - שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו, ואינו מאחר בידו...

ופליגא דרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא גדול - גדול ממש, ולא קטן - קטן ממש. אלא: גדול וסמוך על שלחן אביו - זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו - זהו גדול.

כלומר, שמואל מסביר שמן הסתם קטן המגביה מציאה דעתו להביאה לאביו, ולכן הוא מגביה על דעת שיקנה אותה אביו (רש"י), לעומתו רבי יוחנן מסביר שמה ש"קטן" שבמשנה, הכוונה לבן הסמוך על שולחן אביו (שאביו מפרנסו), אפילו אם הוא גדול בגילו, והפוך, "גדול" במשנה הכוונה לילד עצמאי כלכלית, אפילו אם גילו מתחת לגיל מצוות. רוב המפרשים מסבירים שטעם הדבר הוא כדי למנוע מצב של איבה, כלומר, לשמר מצב בו האב מרגיש אחריות כלכלית על ילדו (אותו אין הוא חייב לזון בבן הגדול משש שנים), על ידי מניעת מצב בו האב נוטר טינה לילד על שלא נתן לו את המציאה שמצא. מצב כזה יכול להביא לכך שהאב יפסיק לפרנס את בנו, והדבר יכול להביא לתוצאות חברתיות מהם רצו חכמים להימנע^[345].

הסמ"ע (ער ס"ק ב) מציע הסבר שונה במקצת. לדבריו חכמים תיקנו את מציאת הבן הסמוך על שולחן אביו לאב, משום שכך היה ישר בעיניהם לשלם טוב לאב הזן את בנו למרות שאינו חייב לעשות כן.

הראשונים ובתוכם הרמב"ם, פסקו ככלל כרבי יוחנן, אך נחלקו בהיקף דינו-

רבינו תם (מובא בתוס' ד"ה "רבי יוחנן") פוסק ש"כיון דמציאתו לאביו הוא הדין כל זכיותיו לאביו". כלומר, בעטיה של התקנה שתיקנו חכמים (על פי שיטת רבי יוחנן) שמציאתו של בן הסמוך על שולחן אביו שייכת לאביו משום חשש איבה, כל הזכיות שזוכה הבן, כמו מתנה, שייכות אף הן לאב^[346]. עוד נאמר שם בתוספות, שתקנת חכמים היתה דווקא על בן הסמוך על שולחן אביו, אך לא על סתם אדם (למשל יתום) הסמוך על שולחן אחר, כיוון שהבן אם לא יפרנסנו אביו לא ימצא מי שיפרנסנו, ואילו היתום ימצא אחר שיפרנסנו.

הרמב"ן (ד"ה "ואומר") חולק ומסביר שחכמים תיקנו שהאב זוכה בזכיית בנו רק לגבי מציאה, שיש בה סכנת איבה אם לא יזכה האב. אמנם בדברים אחרים כגון מתנה או שהאב מזכה לאחרים דרך בנו (עי' הערה 348) אם מדובר בבן גדול, הבן זוכה ולא האב. הרמב"ן מטעים את הדבר בכך שבניגוד לבן גדול, בבן קטן, בו זכייתו היא רק מדרבנן מעצם היותו קטן (עי' בהלכה הקודמת), תיקנו חכמים שכל זכיותיו יהיו לאביו משום איבה.

השו"ע (ער, א) כתב כדברי הרמב"ם הפוסק כרבי יוחנן, והרמ"א מביא את שיטת הרמב"ן, שמה שתיקנו חכמים לאב אפילו בבן גדול אם סמוך על שולחן אביו, מוגבל למציאת בנו ולא למתנה ודומה לה.

מציאת בתו הקטנה

במשנה בכתובות (מו:)-

האב זכאי בבתו ... זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה...

הגמרא (שם) מסבירה שהטעם הוא "משום איבה".

הראשונים נלקו בפירוש הטעם "משום איבה"-

רש"י מסביר שכיוון שאין האב חייב במזונות בתו, תקנו חכמים את מציאתה לאביה כדי שלא יכעס עליה ויפסיק לזון אותה.

ר"י (תוס' ד"ה "משום איבה") חולק ומסביר שהאיבה לה חששו היא שמתוך כעסו, ישיא האב את הבת למנוול ומוכה שחין. ר"י מסביר שזו הסיבה שלאחר מות האב, אף שהבת ממשיכה לקבל מזונות מהיורשים, מציאתה לעצמה, שכן האחים אינם רשאים להשיאה בעל כרחה כאב.

הבית יוסף (ער) כותב שהבדל בין השיטות יתגלע במקרה של קטנה שאינה סמוכה על שולחן אביה. לדעת רש"י, במקרה זה אין לחשוש לאיבה, ולכן מציאתה שלה, ולדעת ר"י עדיין יש לחשוש שישיאנה האב למנוול ומוכה שחין.

מציאת אשתו

המשנה שהובאה לעיל חילקה בין מציאת אשתו, שהיא שלו, לבין מציאת אשתו שגירשה, אף על פי שעוד לא נתן כתובתה, שהיא שלה.

הגמרא (יב:) מסבירה שבוודאי שאם גירש את אשתו מציאתה של עצמה, ודבר זה לא היתה המשנה צריכה להשמיענו-

הכא במאי עסקינן - במגורשת ואינה מגורשת

כלומר, משנתנו באה להשמיע שאם ניסה לגרש את אשתו, והיה ספק בתהליך (כגון שזרק לה גט ונפל הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה – רש"י), והרי היא עתה ספק מגורשת, למרות שהוא חייב עדיין במזונותיה^[347], מכל מקום במציאתה כבר אין לו זכות^[348]. הגמרא מסבירה שטעם הדבר הוא שמציאתה שייכת לבעלה משום איבה, כלומר, כדי שלא ישנא אותה, ובמקרה דנן, כיוון שניסה כבר לגרשה, ברור שהוא כבר שונא אותה, וממילא אין טעם לזכות לו את מציאתה.

בכתובות (סה:) מובאת מחלוקת תנאים בעניין-

מציאת האשה לבעלה, רבי עקיבא אומר: לעצמה

הגמרא (שם סו.) מעירה מיד שיש להפוך את השיטות, ומסבירה שמחלוקת התנאים זו היא חלק ממחלוקת כללית יותר. המחלוקת היא האם מעשה ידיה של האשה, היתרים על מה שחייבוה חכמים לעשות ("העדפה"), הבאים "על ידי הדחק", כלומר, תוך מאמץ מיוחד, נכללים בכלל מה שתיקנו חכמים את מעשה ידיה לבעלה. רבי עקיבא אומר שלא, ולכן הם, וגם מציאתה, לעצמה, ואילו תנא קמא אומר שכן, ולכן הם וגם מציאתה, לבעלה.

הרמב"ם והשו"ע (ער ב) כותבים כלשון המשנה והגמרא, שמציאת אשתו שלו, ומציאת אשתו ה"מגורשת ואינה מגורשת" של עצמה.

מציאת עבד עברי ופועל

המשנה שהובאה לעיל חילקה בין מציאה עבדו ושפחתו העבריים, שהיא שלהם, לבין מציאת עבד ושפחה כנעניים, השייכת לאדון.

הגמרא (יב:) מביאה ברייתא העוסקת במציאת פועל-

מציאת פועל לעצמו.

במה דברים אמורים? בזמן שאמר לו: נכש עמי היום, עדור עמי היום.

אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום - מציאתו לבעל הבית.

כלומר, מפשטה של הברייתא משמע שאם שכירתו של הפועל היתה למלאכה מסויימת, המציאות שהוא מוצא שייכות לבעל הבית. לעומת זה, אם הפועל נשכר לסייע לבעל הבית בכל מה שיזדקק לו במשך היום, ולאו דווקא למלאכה ספיציפית, מציאתו לבעל הבית.

הגמרא מניחה שדין עבד עברי שווה לדין פועל כיוון ששניהם מחוייבים לבעל הבית רק לעניין עבודה ותו לא, ומכאן נובע שהברייתא חולקת על המשנה- בעוד שהמשנה לימדה שעבד עברי מציאתו שלו, מהברייתא ניתן ללמוד שעבד עברי, העושה עם בעל הבית כל מלאכה שבעל הבית צריך, מציאתו שייכת לבעל הבית. האמוראים מציעים פתרונות שונים לסתירה לכאורה שבין הברייתא למשנה-

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן, שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת.

רבא אמר: במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן.

רב פפא אמר: כגון ששכרו ללקט מציאות. והיכי דמי? דאקפי אגמא בכוורי

רבי יוחנן מסביר שמשנתנו מדברת בעבד העוסק, בהוראת רבו, במלאכת מומחה אחת בלבד- ניקוב מרגליות, ועל כן אבידה שמצא שייכת לו, אך באופן כללי, עבד או פועל הנשכר לכל מלאכה, כל מציאה שמצא שייכת לרבו של העבד או לבעל הבית^[349].

רבא מסביר שמשנתנו עוסקת בעבד שתוך כדי עשיית מלאכתו, ומבלי שיתבטל ממנה כלל, מגביה מציאה. במקרה כזה אכן מציאתו לעצמו, אך עבד רגיל דינו כפועל הנשכר לכל מלאכה, ומציאתו לרבו^[350].

רב פפא שונה משתי הדעות הנ"ל, בכך שהוא אינו מעמיד את המשנה במקרה נדיר, אלא הפוך, משאיר את המשנה כפשטה ומסביר אחרת את הברייתא. לשיטתו הפועל הנשכר לכל מלאכה, אשר על פי הברייתא מציאתו לבעל הבית, הוא דווקא פועל שנשכר למצוא מציאות. מכיוון שמציאה אינה בד"כ דבר מתוכנן, מציעה הגמרא דוגמה לכך בפועל שנשכר ללקט דגים שהים שנסוג השאיר אחריו. במקרים כגון אלה, המציאות שמלקט הפועל הן חלק ממה שנשכר להן ולכן ברור שהן שייכות לבעל הבית. בכל מקרה אחר מציאתו של הפועל לעצמו.

הרא"ש (סי לג) והרמב"ם (כאן ובהלכות שכירות ט,יא) פוסקים כרב פפא. הרי"ף כותב את דברי המשנה כפשטם, ומכך נראה שאף הוא פוסק כרב פפא, שהוא היחיד בגמרא המשאיר את המשנה כפשטה.

הרמב"ם בהלכות שכירות (ט, יא) כותב את דין הפועל ששכרו רבו ללקט מציאות, ומוסיף שם, שאם שכרו ללקט דגים שהים הנסוג השאיר אחריו, לא רק הדגים שמלקט שייכים לבעל הבית, אלא "אפילו מצא כיס מלא דינרין"^[351].

הטור (רע) מביא את דברי הרמ"ה, לפיהם אף על פי שרב פפא פוסק שעבד או פועל הנשכר סתם (שלא על מנת ללקט מציאות) מציאתו לעצמו, אם לקחו בעל הבית והורה לו ללקט מציאות כלשהן, והפועל עושה זאת בהוראתו, המציאות שמלקט שייכות לבעל הבית (ואותו הדין בעבד ורבו).

השו"ע (רע) פוסק כדברי רב פפא, ומביא את דברי הרמב"ם בהל' שכירות. הרמ"א מביא את דברי הרמ"ה, והסמ"ע מעיר שאין השו"ע חלוק על הרמ"א בזה.